"כשהייתי ילדה לא היתה לי בעיה עם הבמה" היא שיתפה אותי בכנות
"אהבתי את תשומת הלב, את מחיאות הכפיים, את זה שניגשו אליי והרעיפו מחמאות. אבל יכולתי לראות שהדברים שעשיתי על הבמה היו במאמץ."
"מה רצית להשיג?" סייעתי לה להתבונן
"את האהבה שלהם כמובן. את השייכות. אבל לא הייתי אמיתית איתם וגם לא עם עצמי." וואהו, חשבתי לעצמי על היכולת שלה לראות את זה
"וכעת אחרי שעברתי את מה שעברתי ואחרי שגיליתי כל כך הרבה גילויים על עצמי אני מוכנה. אני מוכנה להראות אותי כפי שאני. ואני משקשקת מפחד, שיהיה לך ברור."
"תודה לאל שאת מפחדת. זה אומר שאת בת אנוש." אמרתי וחייכנו שתינו
"אני רוצה שהם יראו מי גדלתי להיות, אני רוצה להראות את החוכמה שלי. את זוית הראיה שלי. להציג את הדברים שאני מאמינה בהם אני רוצה שיקבלו אותי ויאהבו אותי כפי שאני באמת."
דמעות החלו זולגות על לחייה המילים נאמרו בכוונה מלאה והלב הגיב בהתאם, חושף את רגישותו ופגיעותו רועד את קיומו, חי ובועט כמעט התחלתי לדמוע איתה רגע כל כך מקודש בו נשמתה מבקשת לעצמה בכמיהה עמוקה להיראות להשמע להשתייך להתקבל על ידי השבט ולזכות באהבה. ובתוך כל אלו להשאר חופשיה לנוע לחקור ולהיות כל מה שתבחר.
והפתיחה הזו שהתקיימה עשתה את שלה ותעשה את כל ההבדל במה שנעשה בהמשך וכמובן שנעשה גם טקסט לאתר ושם וסלוגן וטקסטים לתסריטים לסרטונים ואלווה אותה איך להציג את העשייה שלה בעל פה באופן שיותיר אותה גאה, קלילה ומזמינה.
זה כל כך אפשרי, היום יותר מתמיד. הדרך סלולה כל שנותר הוא לצעוד אותה.