אני לא זוכרת מי הייתי ב- 2007 כשכל זה התחיל.
הקריאה מבפנים היתה חזקה, זרקתי את התרמיל מעל הגדר וצנחתי לדרך העצמאית שלי מבלי לדעת חצי דבר. מאז קרו כל כך הרבה דברים, גילויים, חוויות התנסויות, שיחד הפכו ללמידה של החיים שלי. הלב שלי נשרט המון פעמים והחוכמה הלכה והתגבשה שכבה אחר שכבה. נעזרתי ביקרים בדרך, שיתפתי פעולה, קיבלתי הרבה השראה ובעיקר פגשתי אותי בהרבה מאוד זויות.
לאורך כל הדרך אני חשה את הקדושה לפגוש אדם המבקש ביטוי. אני מגיעה למפגש עם 'נמסטה' בליבי, מרכינה את ראשי לאותה נשמה המבקשת להתרחב דרך שער הביטוי. כלפי אותו אחד המבקש לעמוד על הבמה, להראות את עצמו, לפרוש את הכנפיים, להראות את החוכמה שצבר מתעופת חייו. לזכות בהכרה של שבט יקיריו. הערכה מבן ובת הזוג. הערכה מהילדים. מהחברים. מבני המשפחה. כמובן מהלקוחות. מכולם.
לאורך השנים מצאתי קשר הדוק בין המצב של הלב שלנו לבין ההצלחה בפעולות החיצוניות. אני מעודדת את עצמאי המדינה שלנו לראות את כל הסיפור של העצמאות כמסע של אהבה עצמית. רק כך בעיני קורה משהו משמעותי ברמת נשמה.
החנות שלי כבר מזמן לא קופירייטינג וגם לא ביטוי לעסקים. בקרוב, כשהשלב הבא יבשיל, תעלה ותבוא הגדרה חדשה. זה קרה כבר פעם אחת. וזה מרגש ברמות להיות בצד השני. לזכות באריזה המילולית המדויקת.
מילים זה דבר חזק, אין ספק. מילים טריות היוצאות מלב פתוח ומכנפיים שנפרשו לרווחה, הן מגשימות, מזרימות כספים בין הידיים, פותחות דרכים ומאירות ערים וארצות באור שלנו. כולנו זקוקים להאיר את עצמנו. הרבה. ולמרחקים.
תודה לכם אהובים על ההקשבה, הקריאה, האהדה, ההדהוד, הכפיים. תודה שאתם סומכים, משלמים בחיוך, ובאים לקבל את מה שהכי מרפא אותי לתת, תבורכו!
מאחלת לכם, עצמאיות ועצמאים , לזרוח למרחקים. ושנהיה יחד. בחופש. כפי שנבראנו להיות.