אני בכלל לא זוכר את כל העוולות שהיא עשתה לי בילדותי. והיא עשתה לי הרבה יותר ממה שאני מספר לעצמי. היא מגישה לי כעת את המרק במטבח שלה, המרק שגורם לי להסיר את השריון. ואני בכלל לא בטוח שזה מספיק מוגן לי, אבל זה הכי מוגן שיש, ואני צריך את זה. כנראה שזה מה שהיא האכילה אותי גם בילדותי. אותו מרק ממיס אותה יד מאכילה והשניה דוקרת. עם דמות כזו למדתי לאהוב. לא פלא שהן כולן דוקרות אותי היום. מחבקות ודוקרות.
- "מה עם ההיא? הלכה?" היא שולחת אליי תוך כדי מזיגה לצלחת שלי. - "לא יודע" שאוב כולי לתוך הצלחת, שולח לה תשובה כזו שתאפשר לי להמשיך בשלי. - "יש עוד אלף כמוה. כנראה שלא היתה בשבילך מההתחלה." היא נשמעת כמעט שמחה. ואני בא לי לצרוח לה באוזן שתפסיק כבר לחנוק אותי רק לעצמה, לשאוג לה שזרועות התמנון שלה מקשות עליי להכניס אויר לגוף. אבל במקום לצרוח לה, אני רק מהנהן ובולע עוד כף מרק.
והיא לא תדע שישבתי על הבר עוד באותו הערב וההיא באה גם באה. והניחוח הזה שלה התיישב לידי והזמין חצי. ואז היא בישרה לי שהיא נושאת את בני ברחמה. ואני מרוב התרגשות ומרוב עצבים ומרוב אלוהים יודע מה, שפכתי לה את החצי על הרצפה. ואולי זה יותר טוב כי היא לא צריכה לשתות כשהיא נושאת.
ושום מרק שבעולם לא יכניע אותי לספר. כי נשבעתי באותו יום בבר שאת הילד הזה אני אכניס לחיי איכשהו מתישהו ואלוהים יודע מתי ואיך זה יקרה. וזה לא סתם קורה עכשיו, משהו בתוכי יודע. כי עכשיו זה הזמן שלי.
ואז אשב שוב במטבח כמו בכל שישי בצהריים והיא תמזוג. - "מה עם ההיא? לא חזרה, הא?"