זו לא פעם ראשונה שאני רואה את הסלעים כאילו היו נתחים של צלי בשר חלקם נראים לי ככיכרות לחם משולחנות האבירים או פיסות גבינה משובחת שהגיעה מעבר לים יש ביניהם גם קינוח תראו, חתיכות טראפלס אגדיות. תקחו תטעמו.
ובתוך כל השקט הזה אפשר הכל וזה נעים דווקא לא להשיג כלום רק להנות מלהיות, לנשום את המנוחה. מעניין כי דווקא עכשיו נראה לי שאני יכולה להשיג הכל ולהיות הכל אבל דווקא עכשיו אין לזה שום משמעות.
כמה נעים האור הנספג בתוכי, שותה בנחת את השקט המופלא, את ה-'אין עשייה' ואת ה- 'רק כתיבה' סופגת ומודה. אפילו האופק פורש עליי מניפה מפנקת של כחול ברוטב תכלת אפרפר. אפילו הוא לא ממהר.
בדידות הסלעים לא מעסיקה אותי, נראה לי שהם מסתדרים יופי גם בלעדיי. אני גם לא שומעת את הרגבים מתווכחים, הם בטח ימשיכו גם אחרי שאלך. הציפורים מודות לי שאני משתלבת פה בנוף ולא עושה קולות של חוסר מנוחה. וגם זה היה מתקבל בברכה.