הוא השקיע באותן שבתות. נראה היה שהוא מגייס כוחות-על כדי לשמח אותה. והיא מהצד שלה שתתה את ההשקעה הזו מבלי לדעת שזה מאמץ עבורו. שתתה מכף היד שלו את הטיפות הללו שהצליח להשיג עבורה. פעמים אפילו הרימה את זוג עיניה הגדולות לשאול אם יש עוד מהנקטר הזה. לא היה לו, אך הוא ידע שלפעם הבאה יהא עליו להתאמץ יותר. כל מפגש בשבת היה לובש את ההבעה השמחה על פניו בנסיון עז לעמוד בציפיות שלה. היא היתה בת 11, הוא היה אבא שלה והיעד היה לונה פארק.
הוא הסכים לעלות איתה על הגלגל הענק. עבורה זה היה דגדוג וצחקוקים, עבורו זה היה שניה אחת לפני התקפת לב. היא לא ידעה לזהות, בגילה הצעיר, שמאחורי הצחוקים המוגזמים שלו מבעבע גוש של פאניקה אמיתית שעוד טיפונת עשוי להתפוצץ.
הוא לא התפוצץ אף פעם, למרות שהיה מאוד קרוב לזה. בכל זאת סובייטי עם יכולות איפוק גבוהות.
ואת רגע השיא היא לא שוכחת ולא תשכח. הבלון. כל ביקור הסתיים ב'אבא קונה לי בלון', אחרת זה לא היה נחשב ביקור בלונה פארק. הרגע הזה שהיא עוצרת אותו ומשחררת את היד הקטנה שלה מהאחיזה של הגדולה והחמימה שלו, ומרימה את עיניה לשאול אם כעת מותר לה לבחור מהאיש של הבלונים המתקרב אליהם.
הוא תמיד הנהן וצמצם את עיניו לאות אישור ונדיבות לב, בחיים לא סירב לה, לקטנה. אותו רגע היא פסעה קדימה לדפדף בזר הבלונים עם ההליום, שנהנו מהמגע של היד הקטנה שלה בגבעולי החוטים הורודים שלהם.
בסוף תמיד בחרה בלון כסוף בצד אחד וכחול עז ומרגש בצד השני, שמאוד שימח את ליבה. הוא נהג לקשור לה את החוט סביב פרק ידה הדקיק, שמא יתעופף וייסחף השמיימה.
היא הסתובבה עם גאווה בחזה הקטן שלה בכל רחבי הלונה פארק, רוצה לצעוק לכולם באוזן: "יש לי בלון, אבא שלי קנה לי. כיף לי מאוד עכשיו."
כל הדרך הבית היא השקיעה תשומת לב להנמיך את הבלון לגובה הברכיים כדי שלא יסתיר לו את הדרך.
דלת הבית נפתחה והיא הובילה את הבלון הישר לחדרה. שם יגור בעשרה הימים הקרובים. הבלון נדבק לתקרת החדר שלה, החוט הורוד שלו משתלשל מטה, ושימח את ליבה בכל פעם שנכנסה לחדר. כך החזיק מעמד כמה ימים טובים, עד שהיה מתפנצ'ר לאט לאט בעודו באויר, ומאבד יכולת תעופה, עד שהרצפה היתה פוגשת אותו בזרועות פתוחות כמו אומרת לו: "אמרתי לך".