אני יוצאת מהבית וצועדת, נושמת לי ככה שאני מרפה יותר ומתמלאת.
מסתכלת על השמיים, על העננים הנפוחים שמתים כבר להמטיר,
מתפללת יחד איתם שיבואו כוחות הטבע שצריך כדי לעזור להם.
הם אפורים וסמיכים, רואים שהם ענני גשם. אבל כלום לא קורה, לא בקצב הרגיל של הדברים ורק רוחות נושבות בעוצמה, מזיזות כל גרגר, מייבשות כל טיפה. הרוחות דואגות כי כבר עבר הרבה מאוד זמן וגם אני כבר דואגת ומרגישה שכבד לעננים ואולי גם לי.
אולי פשוט אחזור לי הביתה, אני חושבת וצועדת חזרה.
ברגע שאני פותחת את השער מתחילות לטפטף עליי טיפות גדולות ונדיבות. עליי הן זולגות.
ואני שמחה, זה כמו לקבל בשורה. השער פתוח אבל אני לא נכנסת. אני מביטה מעלה, נותנת להן להרטיב לי תלתל ולחי וצוואר ואף ומרפק. הן שוטפות אותי, את המיותר ממני, מטפטפות בעליצות, יש להן קצב, הן מלטפות כמו אומרות "הרי את מבורכת בגשם שהתעכב לרדת", "הרי את רטובה לעשות מה שאת רוצה." ואני צוחקת, מהטיפות האלו שזולגות לי על הלחי, והן לא דמעות.