"מרד' איך הטייץ הזה מרים את הישבן. ככה צריכה להראות רקדנית, עם ישבן מורם וגאה. עכשיו תני לי פה פירואט יפה, כמו שלמדנו. יופי לינדה, עבודה טובה. בנות, בשיעור הבא אנחנו נכנסות לחזרות להופעת הקיץ, תבואו ערניות. תודה רבה לכולכן, מחיאות כפיים."
הסטודיו התרוקן מהתלמידות האחרונות, גם מורדה ששכחה את התיק שלה. נשארתי להרגיש את הריקנות, פתחתי את החלונות ורוח חזקה מילאה את החלל. לחצתי על אדית פיאף ונתתי לגוף שלי לנזול על הפרקט, לא לפני שנעלתי את דלת הסטודיו. ליטפתי את הריצפה והרוח הצטרפה אליי, כל המרירות שצברתי בחודש האחרון נשרה ממני פיסה אחר פיסה. נתתי לדרמה לרצד לי בירכיים ובזרועות בדילוגים גדולים, עיגולים עיגולים הסתחררתי עד שנחבטתי שוב בפרקט. הכינורות של אדית גילגלו אותי מצד לצד עד שכל האבנים שבי הפכו לבצק פריך מוכן לאפיה. נזכרתי באבא איך הלך בטרם עת, איך לא זכה לראות את הבת שלו מככבת, צוחקת, אישה. הפסנתר הממריץ לקח לי את השוקיים למעלה לסיבובי אופן ולצחוק גדול. תמיד אחרי המרירות צוחקים.
מבט קטן על השעון ותוך כמה רגעים הייתי מהצד השני של הדלת, נועלת. חייבת להוציא את ריקרדו, הוא לא עשה מהבוקר. "הי מונשרי, מה שלומך? וי. אצלי יום רגיל בסטודיו. רגוע", קולו של פיטר מעברו השני של הקו הנעים לי את האוזן, הוא מציע סוף שבוע בהרים. הוצאתי קוביית שוקולד כמו שאני עושה תמיד אחרי ריקוד פירוק בסטודיו ונשמתי.
"ז'קו יש לך זמן בשבילי?" התפרצתי מיד כשהוא השיב "תמיד יש לי זמן בשבילך, את יודעת." נהם ז'קו לתוך האפרכסת "מה אני אעשה איתו ז'קו? הוא חמוד ומשתדל, אך אני חולמת על פסגות והרים." סיפרתי לחברי החדש בן השמונים וארבע לצד כוס תה תפוחים ועוגיית אגוזים. "מה תעשי איתו מה?" גרגר ז'קו על רקע חיזוק קלידי האקורדיון שלו "אישה לא צריכה לעשות כלום עם הגבר שלה, היא צריכה להיות אישה. את מבינה?" שאל והרים אליי את זוג עיני הבזלת שלו. "עוד כוס תה?" "וי" אמרתי מהרהרת עוקבת אחר היד הרועדת שמזגה לי "מרד ז'קו אני חייבת לטוס. לא ראיתי איך השעון רץ לי." "טוסי יקירתי. רק אל תשכחי את הראש." חייך אליי כמו האבא שלא היה לי רצתי כמו שאני אוהבת לשיעור הערב בסטודיו, עוד קצת אדית פיאף לא הזיקה לאף אחד.