הדרך שלי

יצאתי לדרך העצמאית שלי בגיל שלושים ושלוש בשנת 2007. עשיתי איזה קורס קצר לקראת פתיחת עסק וחשבתי שזהו. סגרנו. יללא.

יש לי את כל מה שנדרש ולא חסר דבר, מצחיק אפילו לחשוב על זה בדיעבד. תכל'ס לא ידעתי כלום, אפשר לומר שהיציאה שלי לעצמאות היתה כמו לקפוץ מצוק בלי מצנח ולקוות שבדרך אפשר יהיה לעצור ב- yellow להתארגן.

עשיתי כרטיסי ביקור, הצטרפתי לאיזה ארגון נטוורקינג קטן ואחר כך לאחד אחר, גדול יותר מה שעניין אותי היה למצוא דרך לבשר את הבשורה שלי, איך אני מספרת לאנשים על הדבר שלי

ועד מהרה התחלתי "לאכול חצץ".

נעזרתי ביועצי שיווק, ויועצים עסקיים וכולם דיברו את אותה הדרך, כי זו היתה הדרך הכי פופולרית

לפני תשע שנים הפייסבוק לא היה כל כך בתמונה ובטח שלא הקטע של חיבור ללב כולם ידעו ש"לאכול חצץ" היה חלק בלתי נפרד מעצמאות "אם את רוצה להצליח כעצמאית, את חייבת לעשות את זה ככה" זה תמיד נאמר בעידוד ישראלי-צבאי כזה, עם כאפה בישבן ובאמת שהאמנתי שככה זה, ואין ברירה.

במהלך הזמן גיליתי שזה פוצע אותי, פוגע ושורט אותי ההתעלמות הזו מהלב והנשמה שלי הניתוק מהחלום שלי וממה שבאמת מעניין אותי לעשות ולהשיג ההדחקה של הפחדים והחסמים שלי, המיקוד בלהתגבר ולשרוד את זה רק שיבואו לקוחות משלמים, כדי שאוכל "לגמור את החודש"

אחרי שאכלתי מנה יפה של חצץ, זה לקח כמה שנים טובות התחלתי לשים לב שאפשר אחרת,

למעשה התחלתי לשים לב אליי ולהתחבר ללב שלי זיהיתי שאני לא מוכרחה לאכול חצץ,

יותר מזה שאפשרי שזה יהיה נעים ושזה יהיה בדרך שלי ושאני רוצה ללוות אותי מדי יום ולחזק את עצמי כי עצמאות זו ריצה למרחקים ארוכים והלב שלי מוכרח להשתתף בריצה הזו ואסור בשום מקרה שהוא יפגע ועליי ללמוד לשמור עליו

בדרך גיליתי חוכמה חדשה ועל הדרך גיליתי את המתנה שלי שהיא כנראה רחבה טיפה יותר מקופירייטינג וכתיבה שיווקית וכשהתחלתי ללמד לקוחות שבאו לשם וסלוגן דרכים ללוות את עצמם בעצמאות הבנתי שיש כאן משהו אחר, המשהו הזה הוא בכלל מסע של אהבה עצמית או פשוט הדרך הנעימה לעשות את הדבר שלנו.

#עצמאים יקרים, לא חייבים לאכול חצץ.