בגיל 48, אחרי חתיכת מסע במהלכו מתבהר לה שכנראה לא תלד ילדים בגלגול הזה,
היא מקבלת קריאה עזה להתחיל לכתוב.

הקריאה מעודדת אותה לספר,
לשתף ולחשוף את רבדי המסע שלה.
היא נענית לקריאה, לפני הכל הופיע השם 'השארי בי'.
לאחר מכן הגיעו קטעי טקסט קצרים, שירים, על התהליך אותו עוברת אישה, הרוצה לקחת לעצמה את הלגיטימציה לברר בינה לבין עצמה ומחליטה שלא, היא לא תלד.

היא נותנת לתחושות ולרגשות של המסע הזה לעלות בה שוב ומחדש, פוגשת את יופיו של הכאב, את ההתמודדות עם הפן השמרני של החברה, את המגמה לתקשורת חודרנית, מתרחבת דרך כל כיווץ בדרך, מפלסת לעצמה נתיב של חופש להיות היא עצמה, לבחור מה שנכון לה, מבעד למנעד הקולות האישיים, החברתיים והקולקטיביים.

מתישהו במהלך הכתיבה היא מגיעה לשקט, לרוויה של אותו צמא לבטא את המילים הללו.  בנקודה הזו החלה שומעת את הקולות של הנשים השונות, שגם להן לא נולדו ילדים. חלקן נשים שהכירה במהלך דרכה, חלקן נשים שעוד תכיר.

'השארי בי', יצירה חשופה ואמיצה, מרחב ריפוי לאישה שלא ילדה, לאישה שכן ילדה והיא אמא ואולי וויתרה על משהו בדרך, לכל אישה שעברה בצומת הזה ופנתה לאן שפנתה.