שבוע אני מחפשת מי תהיה זהבה. והנה היום חוץ מלהרים שלט מעל ראשך עם השם 'כאן זהבה', עשית הכל, אבל הכל, כדי להראות לי שמצאתי. בדרכי אליך חשבתי לי שלפני כעשור כשעבדנו באותו המקום, היית בעיני מה זה זהבה. אדמונית, דיסקרטית ואשת מקצוע אלופה. נסעתי אליך, סקרנית ונרגשת לפגוש את זהבה שאחרי כעשור, מתה לראות איך נראית מלכה אחרי שזכתה בכס המלכות. ואת דפנטלי זכית. לפחות בכותרות של הדברים.
ואז שני האישונים האלו שלך סיפרו בבת אחת את הכל. מעיין של עצבות במסווה של חיוך מנומס. השקיות שמתחת נראו נחושות יותר. והשיער. איפה הברק האדמוני? כאן כבר אני נהיתי עצובה. הכי עצוב לי על השיער.
ואז הוא דיבר. בעלך איש המקצוע הקפדן. ואת קמת כל כמה שניות מסיבות מוצדקות. פעם לתקן את האופן שבו חנית בחניון. ופעם אחרת לענות לצלצול שלך בנייד. אבל אני הרגשתי שאת פשוט לא שקטה.
ואז הלכנו לחדר שלך. באמת משרד מאוד יפה. ושלחת אליי סימני שאלה אמיתיים, אם באמת התרשמתי מכם. מה, את צוחקת? למה בכלל את מחפשת אישורים, ועוד ממני? ואז ראיתי עוד את הספק הזה שלך. את המאבק והמאמץ לקבל הכרה על העשייה שלך. את הרצון שידעו ויעריכו שעדיין כל כך רעב. 'מאוד מרשים' אמרתי.
ואז הרשיתי לעצמי, כי הרגשתי, לספר לך מה אני עושה כדי לשמור על הזהבה שבי. על תשומת לב לגוף, לנשיות וגם להתפנק. לקחת. שתית את כל מה שהבאתי לך. ואמרת שאת כבר מזמן התחלת למות. אוי זהבה שלי. תצילי אותך בבקשה. ואולי על הדרך תצילי גם אותי.
Commentaires