מסר חשוב לכל מי שמשווק את העשייה של עצמו
סיפור המבוסס על אמת ופנטזיה
מומלץ לקרוא פעמיים ולשתות כוס מים
"תראה אותה, היא מקבלת אנשים מסביב לשעון, חמישה ימים בשבוע, מהבוקר עד הערב זה מה שהיא עושה ימים שלמים, שבועות, חודשים, שנים, חורף, קיץ, סתיו, אביב. "נראה לך שיש לה פייסבוק?" "הצחקת אותי! בקושי יש לה סמארט פון" "אז איך לעזאזל היא ממלאת ככה את הקליניקה? אני מפספס פה משהו, נכון?" "נכון. אתה לא בכיוון אפילו." "יש לה סוכן, הא?!" נפערו לו העיניים כמישהו שעלה על משהו "צצצצ" צקצקתי לאות שלילה "היא מפעילה יחסי ציבור, מופיעה בטלויזיה או משהו כזה?" "צצצצ. מצאת לך מי, היא נזירה זאתי, לא מעניין אותה תקשורת המונים בכלל." "אני חייב לעלות על הסוד שלה. אם היא עלתה פה על משהו, גם אני רוצה לדעת מה זה." "אז לך לראות מקרוב, תעקוב אחריה." "וואלה? לא חשבתי על זה. מה לעקוב אחריה? השתגעת, התחרפנת לגמרי?" "תחשוב, אם תגלה את הסוד איך למלא את הקליניקה שלך, זה לא שווה קצת השקעה ויציאה מאזור הנכות? בעיני שווה לגמרי." "אולי אתה צודק, אני צריך לחשוב על זה." דפי היומן שלו קיבלו עיגול אדום שסימן את היממה שהוא מתכוון לעקוב אחריה. 24 שעות הוקדשו למשימה, צידנית ובה תרמוס קפה חם, 2 בקבוקי מים גדולים, 3 סנדויצ'ים, 2 תפוחים. שיהיה. מעניין מה שרלוק היה אוכל בריגולים שלו? הוא החנה את מכוניתו שני רחובות מביתה והלך ברגל עם הצידנית והתרמיל. התמקם בין עצי האקליפטוס אשר מול ביתה. השעה היתה ארבע אחר הצהריים, והוא שאל את עצמו אם לא עדיף היה לו להגיע על הבוקר כפי שתכנן. אבל מה לעשות היו סירבולים עם הזמנים. ועכשיו הוא כאן. ועכשיו זה הזמן שיש. האור בקליניקה שלה דלק, הדלת נפתחה וממנה יצאה אישה דקת גזרה בצעדים נחושים אל הקליאו הלבנה שלה. כעבור כרבע שעה הגיע גבר במעיל ירוק ארוך ונכנס. שעתיים הוא היה שם. כשהמטפלת הקשישה יצאה הוא הבין שהמעיל הירוק היה האחרון להיום. היא יצאה עם קטורת בוערת, עששית עם נר דולק וצעדה אל החצר האחורית, היה עליו לעזוב את העמדה שסידר לעצמו מאחורי האקליפטוסים כדי להתקדם ולראות מה היא עושה. הקשישה נראתה צועדת במעגל, מרימה את ראשה מעלה יחד עם זרועותיה, ממלמלת מילים שלא היו ברורות לו. היא הבעירה עוד קטורת עד שעשן סמיך עלה מתוכה. אחר כך שבה אל הקליניקה שלה וכעבור כשעתיים ומשהו האור כבה. הליל ירד והוא נותר לשמור בחוץ, מביט מדי פעם האם מתרחש משהו. נראה שלא זז כלום. חושך בקליניקה, לילה. בבוקר מוקדם, משהו כמו שש ועשרה הדלת נפתחה והיא יצאה עם של סגול עליה, קערה עם מיני עשבים. שוב יצאה אל החצר האחורית. שוב הוא הותיר את הצידנית והתרמיל וניגש קרוב יותר לראות מה נעשה שם. היא נראתה אוחזת באת חפירה, כמו חופרת משהו באדמה, צועדת סביבו, רוקעת ברגליה, שרה שיר, ייתכן שבספרדית. מה לעזאזל קורה שם? הלילה הלבן הזה הותיר אותו מעורפל, נשימתו כבדה, מביט בנעשה ולא מבין. "תקשיב, הלכתי לעקוב אחריה. וחזרתי עם כלום אחד גדול." הוא שיתף אותי בערב "מה ראית?" "ראיתי שהקליניקה שלה באמת מלאה. ראיתי שבערב היא הולכת לחצר עם ידיים וראש למעלה עם קטורת ונר שדולק בעששית. ובבוקר מוקדם סביבות שש ומשהו, היא חופרת בור בחצר, וזורקת אליו אבנים, מכסה באדמה, מקיפה אותו במעגלים ושר שירה בספרדית אולי. אה וקטורת." "ועד עכשיו אתה לא יודע מה ראית?" "אין לי מושג. אתה יודע מה זה הקטע הזה? איכשהו לא נראה לי שזה משהו בשבילי בכלל ומה הקשר של זה ולרעיון למלא את הקליניקה. אין לי מושג מה היא עושה כשהיא בתוך הקליניקה. אולי פספסתי את ה-דבר כי לא ראיתי?" "מגיע לך שתדע, אחרי כל מה שעשית והזמן שהשקעת." "אני לא מאמין שכל הזמן הזה ידעת, ולא אמרת מילה. חתיכת...יללא תתחיל לדבר לפני שאני נכנס בך." "תירגע ותקשיב בנחת. תשתה מים בזמן שאני מספר לך. מה שראית בערב זה חלק של הודיה ותפילה שהיא עושה מדי יום, בסוף כל יום היא יוצאת לחצר האחורית על מנת להודות לאל ולהתפלל. היא מודה על האנשים שהאל שלח אליה היום, היא מודה על כל מה שהתרחש במהלך כל הטיפולים, היא מודה למטופלים שסמכו עליה, שהלכו אחריה וקיבלו את המתנה שלה, היא מודה לשפע שהגיע באמצעות הטיפולים, היא מודה לבית שלה, לאוכל לבגדים, למשפחה ולחברים אשר לצידה. היא מודה על המתנה שקיימת בה. היא מתפללת לאל ושוב מכריזה את בקשתה להמשיך לתת את המתנה שלה לאנשים נוספים, היא מבקשת שישלח גם מחר אנשים אשר זקוקים לה, אלו שנכון לה לפגוש. נכון, לא תמיד זה קל עבורה, אך היא מוכנה לקבל את מה שהדרך מביאה ולעשות את מה שנדרש על מנת לקיים את מה שהיא נועדה לעשות כאן. היא מקיימת החלק שלה בחוזה שיש לה עם האל." "וואהו..עכשיו מתחיל להתבהר לי. ומה אני עושה בסוף יום? אוכל ג'אנק פוד, מקטר.. וצולל לפייסבוק מרוב ייאוש... תגיד, ומה זה הדבר שהיא עושה בבוקר?" "אני שמח שאתה מצליח לראות את זה ולהבין. אז אם אתה שואל ומוכן לשמוע, בבוקר היא חופרת בור על מנת לקבור בו את הרעיונות של הראש שלה על איך זה צריך להתרחש, קוברת אותם אחד אחד, משחררת מתוכה ושרה שירי תפילה ליום אשר לפניה. מבקשת מהאל שיעניק לה את הכח, התבונה ואת כל האיכויות הנדרשות לה על מנת לסייע לבאי הקליניקה ביום הזה בצורה הטובה ביותר. קוברת, מודה ומתפללת, זה מה שהיא עושה. כל יום."