עיגולים לבנים

בשעה 01:30 בלילה לא רואים את הספרייה עם הקנטים הורודים שבחדר שלה, גם לא רואים את השטיח הורוד מקיר לקיר, אבל בהחלט מרגישים את הסדר באויר שעושים הצבעים הבהירים בכל סט הריהוט שלה. אני באתי לישון אצלה, היא החברה הכי טובה שלי ואנחנו בנות 12 ובאותה הכיתה. הייתי צריכה לשלוח יד ארוכה כדי להגיע לכפתור 3 במעלית שלהם והנה כעת כבר לילה ושתינו במיטה שלה שנפתחה במיוחד בשבילי. המזרון ממש לא נוח, אבל עדיין אני מקנאה בחדר המהמם שלה שקנו לה ההורים שלה. העיניים שלי עצומות חזק, אך אני ממש עירנית ולא מצליחה בכלל להתחיל לישון. מנסה להקשיב לרחשים שסביב. שומעת את פנס הרחוב מזמזם, שומעת את החושך בתוך כל הבית וסוגרת עוד יותר חזק את העיניים שאולי כך יצליח לי להרדם. ואז מבול. מבול חזק, שוטף, חסר פשרות. "את שומעת את זה?" אני מנסה לפנות אליה בלחש מבלי להעיר "כן, מבול." היא משיבה מיד "בואי נקום לחלון." אני קופצת על ההזדמנות לפקוח את העיניים ביחד "יללא בואי." היא קופצת ורצה קודם לסגור את דלת חדרה מנטרת על המזרן הקשיח שלה, סוגרת את התריסים כדי להזיזם לימין עד שקוביית החלון חושפת אותנו לאויר קר של חורף 86', הגשם יורד במורדי רחוב בן גוריון בהוד השרון ולא מרחם על פתחי הביוב. אנחנו נלחמות על קוביית החלון כדי לתפוס עוד מהתמונה המרגשת הזו. פעם אני רואה יותר ופעם היא. בכל פעם מישהי מאיתנו דוחפת את השניה מותן למותן. וזה המשחק שלנו. וכל החדר חלקיקי התרגשות וצהלה, ומכיוון שאי אפשר לצרוח, הבטן שוקקת חיים, עולה ויורדת כמו מתקן בלונה פארק. "וואהו! תראי ברד."

היא מזהה ראשונה והעין שלי מיד תופסת העיגולים הלבנים הקטנים יורדים מהשמיים ומתגלגלים בכל הרחוב ועד הפניה לרח' משאבים. היו שם מיליון עיגולים. בחיי. וכל הכביש וגם המדרכה הפכו תוך דקות ספורות לבנים. וגם הדשא בחצר שלהם. והחלון שלנו כל כך חמוד שהוא מראה לנו את הכל. הרגליים דורכות על המזרון ומנסות למצוא נקודת אחיזה טובה. הראש והבטן מרחפים יחד עם כל העיגולים הקטנים באויר הקר שמול קומה 3.