אז היא נחושה לצאת לדרך חדשה. עוזבת מאחור את כל מה שמוכר לה. והיא אמיצה. זה חתיכת צעד עבורה. בשביל כל אחד. נחושה נחושה אבל בתכל'ס היא מפחדת. רועדת ואולי אפילו לא מאמינה. כל מה שהיא צריכה עכשיו זה שיקנו ממנה, אבל דחוף. ובשביל זה היא צריכה טקסט כובש בשיא המהירות כמובן. ואני נושמת איתה בטלפון ושומעת את הלחץ, מרגישה את הבהילות. "עד שהטקסט יהיה מוכן תתכונני בנתיים לרעיון שאת לוקחת מקום. תאפשרי לאורות הזרקורים להאיר עליך. " אני אומרת לה את המילים ומרגישה שהנשימה שלה קפאה. אנחנו מסיימות את השיחה ואני מתפנה למקלדת. האצבעות שלי מקלידות במרץ את הטקסט שלה ליום שהיא תהיה מוכנה לאורות הזרקורים. אני יודעת שהיא לא תרצה את הטקסט הזה, יודעת ובכל זאת שולחת שתציץ אל התחושה הזו של העתיד, אולי אפילו העתיד הקרוב. רק שתרגיש לרגע. היא מקבלת את הטקסט ומיד מתאכזבת. נכון. היא לא אמורה לקבל את הטקסט הזה. עדיין לא.
זה כמו לקפוץ שלוש מדרגות בבת אחת. מאחורי הרגשות הגלויים אני שומעת רצון להסתתר.
כל מה שבא לה כעת זה להשאר מאחורי הקלעים. "תפתחי את הקובץ הזה עוד שנה וחצי לערך, ייתכן ותמצאי את עצמך בין המילים." אני לוחשת לה. הטקסט של הזרקורים עובר למגירה וכעת יבוא טקסט של מאחורי הקלעים, איתו היא תרגיש בנוח לשלב הזה.
לכל שלב יש טקסט משלו.
מותר להציץ לשלבים הבאים. אפילו רק למדוד. זה מצמיח כנפיים. המילים של היום יכולות להפוך למחר עוד היום.
Comments