מול קבוצת זרים פתחתי את הלב

עודכן ב: 14 אוג 2018



מול קבוצת זרים פתחתי את הלב. חלק הכרתי מהפעם הקודמת. הסכמתי להם שיראו לי, את החלק המבויש, הרועד וחסר החוליות. והם הביטו בי בעיניים טובות.

הלב שלי פרפר והצליח להזיז את שריון הברזל שהקיף אותו. אחרי הדמעה הראשונה, נפער בו סדק עד שיכולתי להרגיש שהלב, נאנח


ושותה בשקיקה את מנת האויר והאור שהצליחו לחדור אליו.

אני לא זוכרת מה לבשתי כשזה קרה. ובאותו הרגע זה לא היה חשוב בכלל. דווקא בא לי לזכור טוב-טוב את מה שלא עובר במצלמה. לחקוק בזכרוני איך זה הרגיש. את ה-לפני, וה-תוך כדי וגם ה-אחרי. כדי שאזכור את הדרך לשם שוב.

דבר אחד בטוח! כפות הרגליים שלי היו חמות. ולא הפריע להן הקור במעלה הרי הכרמל. התחלתי לנשום קצת אחרת. כאילו שקודם לא הכנסתי את האויר עד הסוף. ועכשיו היה לי זמן להיות עם כל נשימה.

לא עניינו אותי מרבית מהדברים שמעסיקים אותי יום-יום, שעה-שעה, מזה שנים. כל מה שעניין אותי זה להמשיך לעשות בדיוק את זה. להמשיך להעניק ללב המצופה שלי שברירי רגעים מקודשים, לקלף אותו בעדינות, ולחשוף את הבשר הפועם שלו לאויר ולאור.

כנראה שכולנו התחלנו להתנהג באופן חדש מהרגע שהציפוי החל נושר מאיתנו. ואני לא בטוחה האם בכלל ארוכת-השיער היתה מגישה לי את כף ידה למשך כחצי שעה בתוך המדיטציה, אם לא היה נושר לנו הציפוי. מגולגלות בתוך שמיכות צמר, אורות מעומעמים, כמו בסוף של שינה מאוד פרטית, אחרי שמשקל היד שלה נהיה כבד יותר, נרדמתי כשידי שלובה בשלה.

ואז היה את הטיול בחוץ עם הגבוה הצע