היא היתה מסוג הבנות

עודכן ב: 14 אוג 2018


היא היתה מסוג הבנות שאפילו בנות מתאהבות בהן. המבטים ותשומת הלב די הציקו לה, אך עדינות ליבה לא הראתה אפילו לא פיסה אחת של נימוסין רעים.

כזו היתה. מהממת ביופיה, תנועותיה עדינות, שיערה השטני גולש כמו בפרסומות, וצחוקה המאופק תמיד הותיר בה מנת צחוק הגונה בבטן.

יש מצב שהיא היתה מושלמת. וכולן ידעו את זה וקינאו בה. חלקן קינאו בה בגלוי בחינניות, ואחרות קינאו בה מתחת לשמיכות. נצבט ליבן שהן בחיים לא יהיו כאלו יפות, כאלו מדהימות, בחיים לא.

"רק מיקה לא הבינה על מה אנחנו מדברות." היו מקניטות אותה כשנהגו לשתף בינן לבין עצמן מכאובים שרק נשים 'כמעט מושלמות' מבינות. במשפט אחד פיצלו אותה מהחבורה בגלל היופי והעדינות הזו שלה. והיא שוב נעה בחוסר נוחות בתוך הגוף שלה, חצי מחויכת, מנסה לנער את המחמאה-עקיצה הזו מגופה. רצתה להעיף את ההפרעה הזו. יותר מדי זרקורים של תשומת לב פשוט הפריעו לה. היתה מעדיפה לוותר על זה. זה היה כך בכל מקום מאז שזכרה את עצמה, וזה היה הסיפור שלה.

ולא מצאה בשום מקום את האחיות שתוכל להשען על נוכחותן ולספר להן על מה היא חושבת, ועל מי היא כועסת. רק המשיכה לצחקק בשם הנימוס כשהציקו לה בפעם המי יודע כמה. שנאה אותן על הקנאה שלהן, ובכלל לא הרגישה כזו יפה. בעיקר הרגישה את גוש הכעס בבטן שלה הולך ומתעצם.

פעם אחת זרקה לאחת העוקצות "אני לא כזו נחמדה. לפעמים אני גם לא נחמדה." "את? מיקה? לא מאמינה לך!" העוקצת לא הקלה עליה, להיפך. אפילו הרימה עוד יותר את המסך השקוף הזה שהיה ביניהן. והיא יצאה עם הלבה הגועשת בבטנה.

במרחב שלה הפרטי היתה סוף סוף נושמת, מפזרת את שיערה, מגדילה את הצעדים ומדברת בקולי קולות בטלפונים. העולם שבחוץ פשוט התיש אותה ורק בבית היא הצליחה לחיות במלוא הגודל שלה.

רק שבבית שלה לא היה אף אדם.

ופעם אחת איזו מטפלת אמרה לה שהחיים שלה הם כמו פעימת הלב, כיווץ והתרחבות בדיוק כפי שהלב פועם. בחוץ מתכווצת ובפנים מתרחבת. ולשניה אחת היא אפילו האמינה לה שזה יכול להיות טוב ככה. אבל לא באמת. ליבה עשה הרבה 'לא' עם הראש ולא הסכים לקבל את העובדה שככה ימשיכו חייה. אפילו חשבה לעבור לגור בצרפת, שתמיד הקסימה אותה. חלמה לסייר על נהר הסיין בשעת בין ערביים, ואולי להתאהב באיזה צרפתי שיקח אותה ללגום יין לצד ארוחה צרפתית משובחת, אך ידעה שגם שם תמיד תחשב לזו ה'זרה', זה יהיה אותו הפיצול רק מכיוון אחר.

את הבוקר ההוא היא לא תשכח אף פעם. הבוקר שסיכם לילה לבן של הליכה ברחובות העיר. הליכה בצעדים גדולים, כשכל צעד מטמיע לתוכה עוד התרחבות על כל כיווץ שאי פעם היה בו. הבגדים שהוחלפו, השיער שנגזר, האודם הבוהק שנמרח על שפתיה, המבט בעיניים שהתאכזר והחיה שבפנים שהתעוררה משנתה. אם היה זה סרט אימה בטח היו צומחות לה גם ציפורניים משולשות. כך הלכה לה ברחובות, צועדת את עצמה מחדש. מחייה כל תא שהיה רדום בה. העירה את תושבי העיר עם שחר בהליכה שפיזרה סביב ביתם. צעדה והפיצה את עצמה סביב פנסי הרחובות. שאגה אל הים והשמיים את הקול הזה שלה. נהמה אל תיבות הדואר, אל שמשות המכוניות החונות, זעקה.

יותר לא תתכווץ לעולם.


6 צפיות0 תגובות